| בבית המשפט העליון |
| רע"א 5104/10 |
| בפני: | כבוד השופט א' גרוניס |
| המבקש: | אליהו בן דוד |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל - משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר |
| בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 15628-12-09 מיום 16.5.2010 שניתנה ע"י כב' השופטת דליה גנות |
בשם המבקש: עו"ד טל שמש
בשם המשיבה: עו"ד אלעד נוה
1. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעת נזיקין בגין נזקי גוף נגד המשיבה. זו האחרונה עתרה לסילוק התובענה על הסף ולחלופין לחיובו של המבקש במתן ערובה להוצאות. בית המשפט (כבוד השופטת ד' גנות) דחה את הבקשה לסילוק על הסף ונעתר לבקשה החלופית. המבקש חוייב במתן ערובה בסכום של 50,000 ש"ח. כמו כן קבע בית המשפט כי על המבקש לשלם אגרה לגבי הפיצוי העונשי בסך 4 מיליון ש"ח שנדרש בתובענה. בקשת רשות הערעור דנא מופנית נגד חיובו של המבקש ליתן ערובה להוצאות.
2. מכתב התביעה שהגיש המבקש עולה, כי הוא שהה כעציר וכאסיר במתקני כליאה של שירות בתי הסוהר בתקופה שבין חודש מאי 2002 לבין חודש מרץ 2003. הכליאה הייתה, כך לפי כתב התביעה, בצפיפות רבה. האסירים בתאים השונים בהם הוחזק המבקש עישנו כמות גדולה של סיגריות. בחודש דצמבר 2002 אושפז המבקש בבית חולים ונותח. זאת בשל חסימה של האאורטה הבטנית. בניתוח הוצא תרומבוס גדול שגרם לאי ספיקת כליות. לפי כתב התביעה נגרמו למבקש נזקי גוף, מצב ריאותיו התדרדר וכן מצבו הקרדיאלי. יצוין, כי בכתב התביעה אישר המבקש שהוא עצמו עישן, אך לדבריו מדובר ב"עישון קל 4-3 סיגריות ליום בלבד". לכתב התביעה צורפה חוות דעת של פרופ' שלמה שטרן. בחוות הדעת נאמר, בין היתר, כי גם אם המבקש עישן והיה מכור לסמים טרם כליאתו, הרי שהות עם כלואים מעשנים בתא "שהיה כמעט ללא חלון" חשפה אותו לתוצאות של עישון פסיבי וכי הדבר החמיר את מצבו הבריאותי. בחוות הדעת מציין כותבה, כי לפי דברי המבקש הוא היה "בריא" לפני כליאתו. ועוד נאמר בחוות הדעת, כי "אם אכן הוא היה בריא בעת כניסתו לכלא, הרי בעקבות התנאים ששררו שם הוא יצא מהכלא נכה, חולה ושבור". בהמשך נאמר בחוות הדעת, כי אם המבקש סבל ממחלת ריאה או לב לפני כליאתו, "הרי על אחת כמה וכמה אסור היה לכלוא אותו בתנאים כפי שתוארו לעיל".
3. בית משפט קמא העריך, כי סיכויי המבקש לזכות בתביעה הם קלושים ביותר. עם זאת, מאחר שלדעת בית המשפט קיים סיכוי, ואפילו קלוש, שהמבקש יצלח, לא היה מקום לסילוקה של התובענה על הסף. בצד זאת מצא בית המשפט לנכון לחייב את המבקש ליתן ערובה להוצאות, בהתחשב בסיכוייה של התביעה ובמורכבותה ובחשש שמא המשיבה לא תוכל לגבות את הוצאותיה, היה והמבקש יחוייב בהוצאות אם וכאשר תידחה תובענתו. כאמור, בית המשפט העמיד את סכום הערובה על 50,000 ש"ח.
4. עניין נוסף שיש לציינו נוגע למצבו הכלכלי של המבקש. המבקש מיוצג באמצעות לשכת הסיוע המשפטי. נקודת המוצא, על כן, היא שמצבו הכלכלי רחוק מלהיות שפיר. לנתון זה יש, כמובן, השלכה, יחד עם נתונים אחרים, לגבי ההכרעה באשר לחיוב במתן ערובה להוצאותיה של המשיבה.
5. בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע (או מבקש) ליתן ערובה להוצאות צריך בית המשפט ליתן דעתו למספר שיקולים: אי חסימה של זכות הגישה לערכאות, בעיקר כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית; סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע (או המשיב) היה והתובענה תידחה; מניעת בזבוז של משאבים שיפוטיים בגין הליכים חסרי תוחלת, כך שבית המשפט יוכל לנתב משאביו לטיפול בהליכים שאינם בגדר הליכי סרק. ליחס בין השיקולים השונים נתייחס בהמשך (פיסקה 9 להלן).
בית המשפט המחוזי אכן בחן את הבקשה שהובאה בפניו תוך התחשבות בשיקולים הנזכרים.
6. יש לזכור מספר נתונים בולטים: המבקש עצמו מאשר כי הוא עישן בעת ששהה בבית המעצר או בבית האסורים; בכתב התביעה ציין המבקש כי הסכום הכולל של תביעתו הוא 10,800,000 ש"ח. בסכום זה נכלל סך של 4 מיליון ש"ח כפיצוי עונשי וסכום של 2 מיליון ש"ח בגין כאב וסבל. בחוות הדעת הרפואית שצורפה לכתב התביעה אין כל התייחסות למצבו הרפואי של המבקש טרם מעצרו. כפי שצוין, נותן חוות הדעת כתב כי לדברי המבקש הוא היה "בריא" טרם שנכלא. המבקש מיוצג כאמור על ידי הסיוע המשפטי. עובדה זו מצביעה לכאורה על העדר יכולת כלכלית. עם זאת, ניתן היה לצפות שלמצער לעניין הבקשה שעמדה בפני בית משפט קמא יומצאו נתונים, ולוּ מינימליים, באשר להכנסותיו ולהוצאותיו של המבקש וכן לגבי נכסיו. ברם, הדבר לא נעשה.
7. בעניין שבפניי עולות שתי שאלות: הראשונה, האם היה מקום לחייב את המבקש, מבחינה עקרונית, במתן ערובה להוצאות. השנייה, מהו הסכום שעל המבקש להפקידו. השאלה השנייה יוצאת, כמובן, מן ההנחה שניתנה תשובה חיובית לשאלה הראשונה. בכל הנוגע לשאלה הראשונה מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי. לעומת זאת, לעניין השאלה השנייה נראה לי כי הסכום שנקבע גבוה הוא יתר על המידה.
8. ככל שמדובר בשאלה האם במקרה דוגמת זה שבפנינו יש לחייב את התובע במתן ערובה, תשובתי היא שבהחלט יש מקום לעשות כן. בית המשפט המחוזי העריך כי סיכוייו של המבקש לזכות בתביעתו הם קלושים ביותר. אין ספק שבבוא הערכאה הדיונית להעריך את הסיכויים רשאית היא, ואולי אף חייבת, ליתן הגדרה מילולית לסיכויים. בתור ערכאת ערעור די לי לומר שעל המבקש לעבור מכשולים רבים עד להצלחה בתביעתו. נוכח הערכת הסיכויים, מוצדק לחייב תובע במקרה כגון דא במתן ערובה להוצאות. גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה. הנתון באשר ליכולת כלכלית, וביתר דיוק להעדר יכולת כאמור, אינו יכול להצדיק התעלמות מהאינטרסים של גורמים אחרים שעשויים להיות מושפעים מהליכי סרק. בראש ובראשונה הכוונה לנתבע (או המשיב) המתגונן בפני תובענה ומוציא הוצאות שונות, למשל לשם תשלום שכר טרחה לפרקליט שמייצגו. במקרה של תובענה בגין נזקי גוף, דוגמת זו שבפנינו, קיימת עלות נוספת לעניין חוות דעת רפואית. בצד הנתבע (או המשיב) יש לתת את הדעת לאינטרסים של כלל המתדיינים. ככל שתוגשנה יותר ויותר תובענות חסרות תוחלת, יביא הדבר לכך שיתארך משך הזמן מעת הגשתן של תובענות ועד לסיומו של הליך בירורן. אותם מתדיינים אחרים אינם בעלי דין בפני בית המשפט עת שבוחן הוא בקשה לחייב תובע במתן ערובה להוצאות. עם זאת, חובה על בית המשפט לדאוג לכך שהמשאבים בהם עושה הוא שימוש, במיוחד משאב הזמן, ינותבו בדרך מושכלת ושקולה על מנת להביא לצמצום התקופה שבין הגשת תובענות להכרעה בהן. חובה לומר, כי בצד זכות הגישה לערכאות עומדת זכות שאינה פחותה בחשיבותה, והיא כי הליך יסתיים תוך זמן סביר.
מכאן מסקנתי כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי על המבקש להפקיד ערובה להוצאות המשיבה.
9. עתה נבחן את השאלה האם הסכום שהושת – 50,000 ש"ח – הינו סכום ראוי. לעניין זה יש להודות, כי נטייתה הטבעית של ערכאת הערעור צריכה להיות שלא להתערב בסכום, אלא אם חורג הוא באופן משמעותי מן הראוי. חריגה כאמור עשויה להימצא מקום שהסכום הוא כה גבוה עד שעלול הוא למנוע למעשה גישה לערכאות. כפי שכבר צוין, המבקש לא המציא נתונים לגבי הכנסותיו, הוצאותיו ונכסיו. ברם, יודעים אנו שהוא מיוצג באמצעות לשכת הסיוע המשפטי. כידוע, בעל דין המיוצג באמצעות מנגנון הסיוע המשפטי פטור מאגרת משפט (תקנה 19(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). על כן יש ליתן משקל מסוים לכך שהמבקש פטור מתשלום אגרה. עם זאת, יש להבדיל בין סוגיית הפטור מאגרה לבין הנושא של מתן ערובה, אף שמדובר בעניין הנוגע לבעל דין הסובל מקשיים כלכליים (רע"א 321/07 גושן נ' עו"ד אבי גיא (לא פורסם, 21.8.07)). במקרה של פטור מאגרה, הצד העיקרי האחר הינו המדינה. התכליות העיקריות של אגרה הן במישור הציבורי-מערכתי, היינו מימונם של שירותי המשפט על ידי המשתמשים והרתעה מפני תביעות סרק (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקה 11 (לא פורסם, 17.10.07)). לעומת זאת, במקרה של ערובה להוצאות מתייחסת הבחינה העיקרית לשני המתדיינים, הנתבע והתובע, שעה שהאינטרס הציבורי זוכה למשקל פחוּת יחסית (לדמיון ולשוני בין ערובה להוצאות נתבע בערכאה הראשונה לבין ערבון בגדרו של ערעור ראו, רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם, 21.2.10)). על כן, עצם העובדה שניתן פטור מאגרה (בין מכוח הדין ובין על יסוד החלטה שיפוטית), אינה מובילה בהכרח לדחייתה של בקשה לחייב במתן ערובה להוצאות (השוו, בש"א 1528/06 הנ"ל, שם).
10. כאמור, על המבקש דכאן לעבור משוכות לא מעטות עד לזכייה בתביעתו. כפי שראינו, הוא עצמו הודה שעישן בין כותלי הכלא (אם כי מדובר, לדבריו, בעישון של מספר מועט של סיגריות). על רקע זה ניתן לשאול האם טענה מסוג שמציג המבקש, יכולה לעלות אף כנגדו על ידי עצירים או אסירים אחרים ששהו עימו בתא אחד ושאפו את עשן הסיגריות שהוא עישן. אף חוות הדעת הרפואית התומכת בתביעה מעוררת תהייה, ולוּ בשל כך שאין בה התייחסות ממשית למצבו הרפואי של המבקש טרם כליאתו. נוסיף לכך את השאלה העקרונית האם מוטלת על המדינה אחריות בנסיבות המתוארות בכתב התביעה. כמובן, שאין מקום לבחון סוגיה זו עתה. די אם נאמר שמדובר בשאלה מורכבת. זאת ועוד, המבקש ראה לנכון לכלול בתביעתו דרישה לפיצוי עונשי בסכום של 4 מיליון ש"ח, שנראית על פניה כמרחיקת לכת ביותר, שלא לומר חסרת סיכוי. ככל שמדובר בגובה הסכום, יש אף לזכור כי הצד שכנגד במקרה זה הינו המדינה. כאשר מדובר במדינה העותרת לחיוב תובע במתן ערובה להוצאות, נראה שהגישה צריכה להיות מקלה משהו ביחס לתובע, מאשר במקרה בו עסקינן בנתבע שאינו המדינה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 870 (2004)).
11. לאחר שקלול כל הגורמים הרלוונטיים הגעתי לכלל מסקנה כי הסכום להפקדה שקבע בית המשפט קמא גבוה יותר על המידה. זאת, הגם שמבחינה עקרונית בהחלט היה מקום לחייב במתן ערובה. הסכום להפקדה יועמד על 25,000 ש"ח.
12. אי לכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. הערעור מתקבל כך שתחת הסכום שקבע בית משפט קמא יבוא סכום של 25,000 ש"ח. על המבקש להפקיד את הסכום תוך 60 ימים מהמצאתו של פסק דין זה. היה והסכום לא יופקד כאמור, תידחה התובענה. לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה